פסק-דין בתיק עת"מ 20024-02-11

לפני עתירה  המופנית כלפי החלטת המשיבה 1 (להלן:-" ועדת הערר") מיום 30.12.10 שמספרו 32/10 (להלן:-" הערר") לפיה נדחה ערר שהגישו העותרים נגד החלטת המשיבה 2 (להלן:-" הוועדה המקומית") מיום 28.12.09 ומיום 14.7.10 שדחתה את בקשתם להקמת מרפסת שירות בדירתם. העותרים מבקשים שינתן להם ההיתר המבוקש וכן שהיתר הבניה שניתן למשיב 3 (להלן:-" המשיב") ביום 26.7.89 יבוטל.

1.         הצדדים

(א)                      העותרים והמשיב מתגוררים בשכנות וחולקים קיר משותף בבניין בו 8 דירות, המצוי ברחוב גיבורי ישראל 11 ראש העין, והידוע כגוש 4271 חלקה 195 (להלן:-" הבניין").

ביום 13.3.1988 ניתן למשיב היתר לתוספת בנייה לדירתו, הידועה כגוש 4271 חלקה 195/7, מכוחו הורחבה הדירה ונפתח חלון לכיוון הקיר המשותף לדירת העותרים הידועה גם כגוש 4271 חלקה 195/8 (להלן:-" הדירה"), שבמועד הרלוונטי היתה בבעלות מר אברהם מנחם (להלן:-" מר מנחם").

(ב)                      ועדת הערר היא הגוף התכנוני שדחה את הערר שהגישו העותרים וזאת לאחר שהוועדה המקומית, דחתה את בקשת העותרים להיתר בנייה. 

2.         העובדות הרלוונטיות לעניין

(א)                      ביום 9.11.87 הגיש המשיב בקשה להרחבת דירתו בהיקף של 22.5 מ"ר. ביום 13.3.88 ניתן לו היתר עליו חתמו השכנים לבניין (להלן:-" ההיתר הראשון"). לאחר הוצאת ההיתר ביצע המשיב את הרחבות הבנייה בדירתו אך לבנייה נלוו חריגות בניה שהתמצו בתוספת בנייה בקומת הגג. חריגות אלה התגלו בחודש מאי 1988 וביום 23.11.88 הוגש נגדו כתב אישום בתיק פלילי 1419/88. נוכח חריגות בניה אלה הגיש המשיב בקשה נוספת להיתר בנייה המכשיר בדיעבד גם חריגות אלו. ביום 10.4.89 הגיש המשיב בקשה להיתר בניה להרחבת דירתו בהיקף של 81.66 מ"ר. ביום 26.7.89 אישרה הוועדה המקומית את בקשתו וניתן לו ההיתר המבוקש (להלן:-" ההיתר השני"). המשיב הוסיף לדירתו חדר שינה בו חלון הפונה לדירת העותרים (להלן:-" החלון") וכן חדר שירותים.

(ב)                      ביום 19.4.88 רכשו ה"ה יואב ואריאלה ברזילי (להלן:-" משפחת ברזילי") את הדירה ממר מנחם. ביום 24.9.88 נחתם הסכם שיתוף בין דיירי הבניין עליו חתמו, בין היתר, משפחת ברזילי, לפיו כל דייר יהא זכאי להרחבת דירתו ובאותו מעמד ניתנה הסכמתו של כל חותם לכך שכל יתר החותמים יוכלו להרחיב דירתם בעתיד ללא צורך לקבלת הרשאה נוספת לכך מצידו (להלן:-" הסכם השיתוף"). 

(ג)                        בתאריך 10.6.02 רכשו העותרים ממשפחת ברזילי את הדירה ונרשמו כחוכרי הזכויות בה ביום 30.12.03. ביום 21.7.08 ניתן לעותרים היתר לתוספת בנייה שכללה תוספת שטח בגודל 88.72 מ"ר, ממ"ד בשטח 12 מ"ר ושטחי שירות בשטח 11.58 מ"ר. העותרים הגישו בקשה נוספת למתן היתר שעניינה אישור תכנית שינויים מההיתר הקיים בדירתם (להלן:-" תכנית השינויים"). שינויים אלה עניינם בניית מרפסת למתקנים טכניים ששיטחה 8.84 מ"ר (להלן:-" המרפסת"). בקשתם נדחתה ביום 28.12.09 מהטעם שתוספת המרפסת תתנגש עם היתר בתוקף, במסגרתו נבנה החלון בדירת המשיב. 

(ד)                      על החלטת הוועדה המקומית הגישו העותרים ערר לוועדת הערר, וביום 10.3.10 ניתנה החלטת ביניים לפיה תדון הוועדה המקומית מחדש בבקשה לאישור ההיתר. ביום 14.7.10 נדונה בשנית הבקשה, וזו נדחתה מהטעם שאישורה כרוך בפגיעה קשה במשיב שבנה בקיר דירתו את החלון בהסכמת כל בעלי הזכויות בנכס דאז.

(ה)                      ביום 29.11.10 הוגש מטעם העותרים ערר מתוקן וביום 30.12.10 דנה ועדת הערר בערר המתוקן ודחתה אותו.

על החלטה זו הוגשה העתירה שלפני.

3.         טענות העותרים

(א)                      חלונו של המשיב שנבנה בשנת 1989 נבנה באופן לא חוקי, בניגוד להיתר, וצורתו היא של "חלון כיס" חיצוני הפולש לשטח דירתם של העותרים מבלי שההיתר שהכשיר את בנייתו נחתם על ידי כל הדיירים, כמתחייב. כמו כן, נטען שהמשיב בנה את החלון בחריגה מההיתר הקיים, והדבר נעשה ללא התחשבות בעותרים להם זכויות בנייה עתידיות.

(ב)                      העותרים סבורים עוד, שמאחר שהמשיב לא מימש את ההיתר הראשון שניתן לו, הרי שזה פקע מכוח תקנה 20 והתוספת השנייה לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (להלן:-" תקנות התכנון והבניה").

(ג)                        זאת ועוד. המשיב מתנגד עתה לבקשת ההיתר חרף חתימתו על הסכם השיתוף בו התחייב שלא יתנגד בעתיד להרחבות בנייה של שכניו. חזרתו עתה מהתחייבותו, לאחר שביצע בעצמו הרחבה לדירתו, נעשתה בחוסר תום לב ובניגוד להסכם השיתוף. כמו כן ועדת הערר הכשירה בדיעבד את היתר הבנייה שניתן שלא כדין למשיב בטענה שהושגו הסכמות השכנים אליו, אך לא ניתן לעשות כן שעה שההיתר אינו עומד בתנאי תקנות התכנון והבנייה.

(ד)                      העותרים מוסיפים וטוענים  שחלוף הזמן מיום מתן ההיתר למשיב ועד לבקשתם לביטולו לא צריך להוות שיקול בגינו יש לדחות את עתירתם בכל הנוגע לבקשה לביטול ההיתר. הנימוק הוא  שכל זמן שהחלון לא יצר עבורם הפרעה לא היה מקום להעלות טענה נגדו.

(ה)                      לבסוף טוענים העותרים, שהחלטת הוועדה המקומית נגועה בחוסר סבירות קיצוני, כיוון שהם עומדים בתנאי סעיף 145 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן:-" חוק התכנון והבניה") ונימוק דחיית בקשתם למתן היתר הוא אך בשל הפגיעה במשיב. נימוק זה אינו מצוי במסגרת השיקולים המנויים בסעיף זה מכוחם רשאיות המשיבות 1-2 לדחות בקשה למתן היתר, ולפיכך, דחיית בקשתם נעשתה תוך חריגה מסמכות ונגועה בחוסר סבירות. כמו כן, על המשיבות היה לאשר את בקשתם למתן היתר שאינו חורג משטחם ועוסק במרפסת בה כבר מצויות מערכות טכניות של דירתם והחלטה זו מונעת מהם גישה למערכות אלה.

4.      טענות ועדת הערר